מה אתם הכי רוצים ללמוד?
לחצו על התחום שמדבר אליכם
התאמות הן הדרך שמשרד החינוך הישראלי מתמודד עם רוב התלמידים הסובלים מלקויות למידה. יש 2 סיבות שהופכות את נושא ההתאמות למשהו מאוד נפוץ ולנושא שמשרד החינוך צריך להתמודד אתו באופן קבוע.
הראשונה היא שכמעט כל התלמידים בישראל מופנים לתיכונים עיוניים בניגוד למשל למדינות אירופה שבחלק מהן חמישים אחוז מהתלמידים לומדים מקצוע.
הסיבה השנייה, שאינה מוכחת באופן מדעי עדיין, היא שיש יותר ויותר ילדים וילדות הסובלים מהפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה. ניתן לומר שאולי פעם לא הייתה מודעות לנושא, הילדים לא אובחנו וילד עם דיסלקציה נחשב פשוט ל"טיפש". אבל מעבר למודעות יש משהו בנתונים שמצביע על עלייה חדה לפחות בתחום הפרעות הקשב. תזונה, מסכים, קרינה – מי יודע... אבל המספרים עולים
כמובן שההשלכה של ציוני הבגרות על עתיד הילד הם הדבר הכי קריטי בעניין, על פניו. כלומר בכיתה יא'-יב'. אבל, וזה חשוב מאוד להבין, אי אפשר / לא נכון / מאוד בעייתי מבחינת המערכת להגיע לתיכון או אפילו לכיתה ט' או ח' ולהתחיל תהליך של אבחונים וחיפוש פתרונות בגיל כל כך מאוחר.
הטענה שתעלה במידה ותתחילו תהליך בכיתה ח' ומעלה היא: "איך הוא הסתדר עד עכשיו?" אם הוא הסתדר, כנראה שהפער הלימודי של הילד משאר התלמידים לא כל כך גדול אז יש ילדים אחרים שיקבלו את ההתאמות לפניו, הרי יש מכסות של 10% לשכבה (באופן כללי).
למה לא לבדוק עכשיו? נכון שזה עולה כסף. אבחון דידקטי לפחות 500 שקלים, אבחון פסיכודידקטי לפחות 1000 שקלים, אבל תחשבו על חיים שלמים שיכולים להיות מושפעים מכך. תסכול מתמשך מכך שאין הגדרה למשהו שאתם מבינים שהוא בעיה. אם ילד לא אוהב ללכת לבית הספר, קשה לו לקום בבוקר, הוא המון זמן במסכים, קשה לו להתארגן ועוד ועוד... צריך, לפי דעתנו, לשים כותרת על העניין. זה יעזור בבית ויעזור בבית הספר.
לרוב ההורים או הגננת כבר רואים שיש פערים. בלקויות למידה אנחנו בעיקר מדברים על פערים. זה מה שמגדיר תלמיד או תלמידה במערכת החינוך כלקוי למידה. פער של שנתיים. מלבד ההורים והגננת מהגן גם המורה יכולה במהלך כיתה א'-ב' כבר להבין שיש פער משמעותי.
בית הספר יכול לבקש מההורים לעשות אבחון דידקטי או פסיכודידקטי באופן עצמאי או שההורים יכולים ליזום את זה בעצמם. מבחינת מימון, רוב ההורים משלמים על האבחון, חלקם עושים אותו דרך קופת חולים במחיר זול יותר ואם יש מצוקה כלכלית בבית ויש צורך מובהק באבחון, משרד החינוך יכול לממן.
אנחנו לא רואים סיבה לעשות אבחון דידקטי ולא פסיכודידקטי מלבד נושא התשלום שהוא יותר גבוה או אם התלמיד/ה מתקשים במשהו אחד מאוד ספציפי, למשל רק בחשבון. אבחון דידקטי בודק רק את הלקויות ומגדיר אם לילד יש דיסלקציה, דיסגרפיה או דיסקלקוליה – לקות בקריאה, כתיבה או חשבון. אבחון פסיכודידקטי מרחיב את המעגל ובודק IQ וכך ניתן לראות את הפער וכן הוא בודק את הנושא הרגשי וגם הפרעות קשב וריכוז.
בבית הספר היסודי יש לאבחון פחות משמעות מבחינת התאמות או הקלות כמו שנהוג לומר. הורים פחות מודאגים מציון ביסודי מאשר מציון בתיכון שמשליך על הבגרות והעתיד. אבל, וזה אבל גדול, אסור לחשוב על הנושא רק בהקשר של מה יהיה בבגרויות. חייבים לטפל ולאבחן כבר ביסודי וכמה שיותר מוקדם !
שילוב זה מסלול טוב לתלמידים עם לקויות למידה שהיינו מגדירים כבינוניות למרות שזאת לא הגדרה פורמלית. יש כיתת אם, הם בחינוך רגיל וכמה פעמים בשבוע מקבלים שיעור בקבוצה קטנה או באופן פרטני. יש מורת שילוב שזאת ההתמחות שלה והיא יכולה לקחת תלמידים לפינת החי אם קיימת כזאת ועוד.
בגדול זה הכיוון והפתרון של משרד החינוך לתלמידים שהם ב"אמצע" מבחינת הלקויות. חשוב להבין שתלמיד שלא קיבל שילוב ביסודי מאוד יתקשה לקבל אותו בחטיבה ובטח בתיכון. מומלץ להורים להתכוונן לכך במידה והילד/ה שלהם נמצאים בתחום הזה. זה פתרון טוב בתוך המערכת.
תלמידים שהוגדרו כלקויי למידה ברמות נמוכות / בינוניות יקבלו בחטיבת הביניים ובתיכון הקלות שונות. ההגדרות משתנות כל הזמן. משרד החינוך עשה מספר מהלכים בשנים האחרונות על מנת לצמצם את התופעה (בגלל עלויות) וגם למנוע מכל תלמיד/ה לגשת לאבחונים דידקטים / פסיכודידקטים. ההגדרות הן כאלו, נכון להיום:
בקצה הסקלה של הלקויות נמצאת וועדת ההשמה וההפניה לחינוך המיוחד. תלמיד לא מגיע לחינוך המיוחד רק בשל לקויות למידה אלא בגלל צירוף של מספר בעיות הכוללות לקויות למידה, בעיות רגשיות, חברתיות ויכול להיות שגם קוגניטיביות - רמת משכל (לא מחייב כלל) וכו'.
השמה בחינוך המיוחד זה אישו מאוד רציני להורים ולילד או הילדה.
העמוד הזה פונה להורים ולכן אנחנו כותבים כאן להורים. קשה מאוד לקבל את זה אבל אחרי אבחונים רבים שכוללים הרבה מאוד הצלבות מידע וועדות יכול להיקבע שהילד זקוק למערכת החינוך המיוחד. מצד אחד זו סטיגמה והסללה שלרוב אין ממנה מוצא ומצד שני להרבה ילדים זו הדרך היותר נעימה לחוות את בית הספר, בכיתה קטנה ומגוננת עם הרבה אנשי צוות.
אנחנו נוטים לחשוב שלרוב הילדים שמוגדרים שבעלי לקויות מורכבות שצריכים חינוך מיוחד, ההשמה בחינוך המיוחד היא נכונה. אי אפשר להתכחש לסטיגמה ולמסלול שזה מנווט את הילד לחיים אבל צריך לחשוב גם על ההווה וגם על העתיד. אין לנו פתרונות קסם בנושא וקטונתי מלייעץ.
התאמות הן הדרך שמשרד החינוך הישראלי מתמודד עם רוב התלמידים הסובלים מלקויות למידה. יש 2 סיבות שהופכות את נושא ההתאמות למשהו מאוד נפוץ ולנושא שמשרד החינוך צריך להתמודד אתו באופן קבוע.
הראשונה היא שכמעט כל התלמידים בישראל מופנים לתיכונים עיוניים בניגוד למשל למדינות אירופה שבחלק מהן חמישים אחוז מהתלמידים לומדים מקצוע.
הסיבה השנייה, שאינה מוכחת באופן מדעי עדיין, היא שיש יותר ויותר ילדים וילדות הסובלים מהפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה. ניתן לומר שאולי פעם לא הייתה מודעות לנושא, הילדים לא אובחנו וילד עם דיסלקציה נחשב פשוט ל"טיפש". אבל מעבר למודעות יש משהו בנתונים שמצביע על עלייה חדה לפחות בתחום הפרעות הקשב. תזונה, מסכים, קרינה – מי יודע... אבל המספרים עולים
כמובן שההשלכה של ציוני הבגרות על עתיד הילד הם הדבר הכי קריטי בעניין, על פניו. כלומר בכיתה יא'-יב'. אבל וזה חשוב מאוד להבין, אי אפשר / לא נכון / מאוד בעייתי מבחינת המערכת להגיע לתיכון או אפילו לכיתה ט' או ח' ולהתחיל תהליך של אבחונים וחיפוש פתרונות בגיל כל כך מאוחר.
כמובן שההשלכה של ציוני הבגרות על עתיד הילד הם הדבר הכי קריטי בעניין, על פניו. כלומר בכיתה יא'-יב'. אבל, וזה חשוב מאוד להבין, אי אפשר / לא נכון / מאוד בעייתי מבחינת המערכת להגיע לתיכון או אפילו לכיתה ט' או ח' ולהתחיל תהליך של אבחונים וחיפוש פתרונות בגיל כל כך מאוחר.
הטענה שתעלה במידה ותתחילו תהליך בכיתה ח' ומעלה היא: "איך הוא הסתדר עד עכשיו?" אם הוא הסתדר, כנראה שהפער הלימודי של הילד משאר התלמידים לא כל כך גדול אז יש ילדים אחרים שיקבלו את ההתאמות לפניו, הרי יש מכסות של 10% לשכבה (באופן כללי).
למה לא לבדוק עכשיו? נכון שזה עולה כסף. אבחון דידקטי לפחות 500 שקלים, אבחון פסיכודידקטי לפחות 1000 שקלים, אבל תחשבו על חיים שלמים שיכולים להיות מושפעים מכך. תסכול מתמשך מכך שאין הגדרה למשהו שאתם מבינים שהוא בעיה. אם ילד לא אוהב ללכת לבית הספר, קשה לו לקום בבוקר, הוא המון זמן במסכים, קשה לו להתארגן ועוד ועוד... צריך, לפי דעתנו, לשים כותרת על העניין. זה יעזור בבית ויעזור בבית הספר.
לרוב ההורים או הגננת כבר רואים שיש פערים. בלקויות למידה אנחנו בעיקר מדברים על פערים. זה מה שמגדיר תלמיד או תלמידה במערכת החינוך כלקוי למידה. פער של שנתיים. מלבד ההורים והגננת מהגן גם המורה יכולה במהלך כיתה א'-ב' כבר להבין שיש פער משמעותי.
בית הספר יכול לבקש מההורים לעשות אבחון דידקטי או פסיכודידקטי באופן עצמאי או שההורים יכולים ליזום את זה בעצמם. מבחינת מימון, רוב ההורים משלמים על האבחון, חלקם עושים אותו דרך קופת חולים במחיר זול יותר ואם יש מצוקה כלכלית בבית ויש צורך מובהק באבחון, משרד החינוך יכול לממן.
אנחנו לא רואים סיבה לעשות אבחון דידקטי ולא פסיכודידקטי מלבד נושא התשלום שהוא יותר גבוה או אם התלמיד/ה מתקשים במשהו אחד מאוד ספציפי, למשל רק בחשבון. אבחון דידקטי בודק רק את הלקויות ומגדיר אם לילד יש דיסלקציה, דיסגרפיה או דיסקלקוליה – לקות בקריאה, כתיבה או חשבון. אבחון פסיכודידקטי מרחיב את המעגל ובודק IQ וכך ניתן לראות את הפער וכן הוא בודק את הנושא הרגשי וגם הפרעות קשב וריכוז.
בבית הספר היסודי יש לאבחון פחות משמעות מבחינת התאמות או הקלות כמו שנהוג לומר. הורים פחות מודאגים מציון ביסודי מאשר מציון בתיכון שמשליך על הבגרות והעתיד. אבל, וזה אבל גדול, אסור לחשוב על הנושא רק בהקשר של מה יהיה בבגרויות. חייבים לטפל ולאבחן כבר ביסודי וכמה שיותר מוקדם !
אם הלקות משמעותית ומצריכה שילוב או השמה בחינוך המיוחד רצוי לדעת את זה כמה שיותר מוקדם ולפעול בכיוון.
הילד/ה צוברים תסכול, גם ההורים... ההפנמה של הלקות עוזרת להתמודד ובעיקר לעשות צעדים כדי להקל על הבעיה הן בבית הספר והן ברמת הבית. טיפול פרטני בהוראה מתקנת לאחר בית ספר ואפילו טיפול בדרך ההתמודדות של ההורים על הנושא דרך קבוצות תמיכה וכו'.
תהליך שלא מתחיל ביסודי יכול להיות חסום אחר כך במהלך חטיבת הביניים או התיכון. זה קריטי!תלמיד/ה שלא קיבלו וועד שילוב או וועדת השמה וירצו בכך בכיתה ט' לקראת התיכון יכולים להיות מסורבים על ידי המערכת כשההצדקה העיקרית היא "הסתדרתם עד עכשיו, אז כנראה שזה ללא כל כך גרוע". לכן אל תדחו את הנושא.
שילוב זה מסלול טוב לתלמידים עם לקויות למידה שהיינו מגדירים כבינוניות למרות שזאת לא הגדרה פורמלית. יש כיתת אם, הם בחינוך רגיל וכמה פעמים בשבוע מקבלים שיעור בקבוצה קטנה או באופן פרטני. יש מורת שילוב שזאת ההתמחות שלה והיא יכולה לקחת תלמידים לפינת החי אם קיימת כזאת ועוד.
בגדול זה הכיוון והפתרון של משרד החינוך לתלמידים שהם ב"אמצע" מבחינת הלקויות. חשוב להבין שתלמיד שלא קיבל שילוב ביסודי מאוד יתקשה לקבל אותו בחטיבה ובטח בתיכון. מומלץ להורים להתכוונן לכך במידה והילד/ה שלהם נמצאים בתחום הזה. זה פתרון טוב בתוך המערכת.
תלמידים שהוגדרו כלקויי למידה ברמות נמוכות / בינוניות יקבלו בחטיבת הביניים ובתיכון הקלות שונות. ההגדרות משתנות כל הזמן. משרד החינוך עשה מספר מהלכים בשנים האחרונות על מנת לצמצם את התופעה (בגלל עלויות) וגם למנוע מכל תלמיד/ה לגשת לאבחונים דידקטים / פסיכודידקטים. ההגדרות הן כאלו, נכון להיום:
רמה 1 - תוספת זמן במבחן והיבחנות באמצעות מחשב – לא צריך אבחון מספיק וועדה בית ספרית.
רמה 2 - הקראה או הכתבה – המלצה של וועדה בית ספרית, אבחון ועד 10% מהשכבה מקבלים.
רמה 3 - היבחנות בעל פה ומבחן מותאם – וועדה בית ספרית, אבחון, וועדה מחוזית מיוחדת.
בקצה הסקלה של הלקויות נמצאת וועדת ההשמה וההפניה לחינוך המיוחד. תלמיד לא מגיע לחינוך המיוחד רק בשל לקויות למידה אלא בגלל צירוף של מספר בעיות הכוללות לקויות למידה, בעיות רגשיות, חברתיות ויכול להיות שגם קוגניטיביות - רמת משכל (לא מחייב כלל) וכו'.
השמה בחינוך המיוחד זה אישו מאוד רציני להורים ולילד או הילדה.
העמוד הזה פונה להורים ולכן אנחנו כותבים כאן להורים. קשה מאוד לקבל את זה אבל אחרי אבחונים רבים שכוללים הרבה מאוד הצלבות מידע וועדות יכול להיקבע שהילד זקוק למערכת החינוך המיוחד. מצד אחד זו סטיגמה והסללה שלרוב אין ממנה מוצא ומצד שני להרבה ילדים זו הדרך היותר נעימה לחוות את בית הספר, בכיתה קטנה ומגוננת עם הרבה אנשי צוות.
אנחנו נוטים לחשוב שלרוב הילדים שמוגדרים שבעלי לקויות מורכבות שצריכים חינוך מיוחד, ההשמה בחינוך המיוחד היא נכונה. אי אפשר להתכחש לסטיגמה ולמסלול שזה מנווט את הילד לחיים אבל צריך לחשוב גם על ההווה וגם על העתיד. אין לנו פתרונות קסם בנושא וקטונתי מלייעץ.